מכתב התודה שמגיע בסוף: מה הוא מספר על גישור גירושין מוצלח

לפני כמה שבועות פתחתי את תיבת המייל ומצאתי שם מכתב. כמה שורות פשוטות, חתומות בשני שמות: “תודה שנתת לנו את הזמן שהיינו צריכים. הגענו אלייך שבורים, ויצאנו עם תקווה לדרך חדשה.” ישבתי מול המסך והתרגשתי, ממש כמו בפעם הראשונה שקיבלתי מכתב תודה ממגושרים שלי. כשהזוג הזה הגיע אליי, אף אחד לא היה מהמר על המכתב הזה. היא ידעה שהיא רוצה להיפרד. הוא לא רצה לשמוע על זה. בפגישה הראשונה הוא אמר שאין על מה לדבר.

הוא לא נאחז בה. הוא נאחז בבית

עם הזמן הבנתי שהוא בכלל לא נלחם על הזוגיות. איפשהו בפנים הוא ידע שהיא נגמרה. הוא נלחם על הבית: על הילדים שישנים בחדרים שלהם, על החיים שבנו יחד בעבודה קשה, על החלום של משפחה שלמה. אני פוגשת את זה הרבה, בעיקר אצל גברים. גם כשהקשר כבר לא חי, קשה מאוד לפרק את מה שנבנה סביבו.

ואיך מדברים עם מישהו שכל מה שהוא שומע זה “הבית שלך מתפרק”? לא בכוח, לא בלחץ, ובטח שלא בשפה של סעיפים ודרישות.

המרכיב הסודי של גישור: זמן

אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שהכי חשוב בגישור, הייתי בוחרת בזמן. הקסם לא קורה רק בתוך החדר. הוא קורה בשבועיים-שלושה שבין פגישה לפגישה. שם התובנות מחלחלות, שם האסימונים נופלים. אצל הזוג הזה, היא רצתה לסגור מהר. אני מבינה את זה. כשאת כבר במקום אחר, כל יום מרגיש כמו נצח. אבל עשיתי איתה לא מעט עבודה כדי שתיתן לו לנשום, כי אי אפשר להאיץ אדם שצריך להיפרד מחלום. אפשר רק ללוות אותו.

ומה עשיתי בפגישות? בעיקר שמתי מראה. הראיתי לו איפה היא נמצאת, ואיפה הוא עצמו באמת נמצא. שאלתי אותו: אתה רואה כאן סיכוי? ומה זה עושה לך, להרגיש דחוי שוב ושוב? לאט לאט, הוא התחיל לראות בעצמו.

הרבה אנשים חוששים שגישור שנמשך זמן הוא גישור שנתקע. מניסיוני, זה בדיוק להפך. כשנותנים לכל צד להתקדם בקצב שלו, לא צריך אחר כך לחזור אחורה ולפרק הסכמות שנחתמו מתוך לחץ. מה שנבנה לאט נבנה טוב יותר, ולפעמים חודש נוסף של סבלנות חוסך שנים של מריבות.

פריצת הדרך

בערך בפגישה השלישית משהו השתנה. עד אז הוא היה באבל, על הקשר ועל החלום שהתפוגג לו מול העיניים. ופתאום הוא הבין שאי אפשר להחזיק אותה בכוח, ושגם הוא כבר לא באמת רוצה. מאותו רגע הוא נרתם לתהליך.

כשהוא היה בשל והיא הייתה בשלה, השיחה עלתה על פסים אחרים לגמרי. גם הפחדים שלו קיבלו מענה: הסכמנו על תקופת מעבר שבה הוא נשאר בבית והילדים לא נאלצו לעזוב, וזה נתן לו את הביטחון להמשיך הלאה. בסך הכול היו כשש פגישות, פרושות על כמה חודשים, ובפגישה האחרונה ישבנו לחתום על הסכם הגישור עם בקבוק יין על השולחן. ממצב שבו בקושי הצלחנו להביא אותו לפגישה הראשונה, למצב שבו הוא מחבק בסוף. אי אפשר שלא להתרגש מזה.

אז זה לקח ארבעה חודשים? חמישה? לא נורא. זוג שמגיע לסוף כשהוא בשל, יוצא עם הסכם שמחזיק.

למה המכתבים האלה חשובים לי כל כך

המכתב הזה לא היה הראשון. לפעמים זה מייל, לפעמים הודעת וואטסאפ, לפעמים מתנה קטנה ולפעמים רק חיבוק ארוך בדלת, ולא מעט מהמילים האלה אפשר למצוא היום בעמוד ההמלצות פה באתר. כל אחד אומר תודה בדרך שלו, ובכל פעם אני נזכרת עד כמה זה לא מובן מאליו.

אגב, יש מקרים שבהם רק אחד מבני הזוג כותב, כי לא כל אחד בנוי להביע רגש במילים, וזה בסדר גמור.

תחשבו על זה רגע: אנשים מגיעים אליי באחד הרגעים הקשים בחייהם. משהו מסתיים. ובכל זאת, אחרי כמה חודשים, הם טורחים לכתוב תודה. בעיניי זו ההוכחה הכי טובה לכך שהתהליך היה נכון. לא רק שהגענו להסכם, אלא שהם יוצאים ממנו שלמים מספיק כדי להסתכל אחורה בהכרת תודה. וזה גם סימן שההסכם יחזיק לאורך זמן, כי הוא נבנה מתוך הבנה ולא מתוך כפייה. זה בדיוק אחד היתרונות של גישור על פני מאבק בבית המשפט.

לא עורכת דין מעונבת

אני עורכת דין, אבל לחדר הגישור אני לא מגיעה עם עניבה וגישה קשוחה. אני גם לא פסיכולוגית ולא מתיימרת להיות. אבל אני רואה את הכאב. אני יודעת איפה הנקודה הכי רגישה אצלו ואיפה אצלה, ולשם אני מכוונת כשאנחנו מחפשים פתרון. כשאדם מרגיש שמבינים אותו באמת, הוא מתחיל לתת אמון. ומשם, פגישה אחר פגישה, הדברים זזים.

הזוגות האלה עוברים טרנספורמציה של ממש. הם מתחילים במקום אחד ומסיימים במקום אחר לגמרי, גם כשמדובר בחמש או שש פגישות בלבד. ואני? אני נקשרת אליהם, כואבת איתם, ובסוף מתרגשת איתם בכל פעם מחדש.

אני עו”ד סיגל כסיף, מגשרת גירושין ומשפחה מוסמכת משנת 2003. אם אתם עומדים בפני פרידה ואחד מכם עוד לא שם, זה בסדר. יש לנו זמן, ואפשר להתחיל בשיחה ולראות לאן היא לוקחת אתכם.