סיפור על קצב ועל התמסרות אמיתית לתהליך הגישור:

לפני מספר שנים פנה אליי זוג שביקש להתחיל בתהליך גישור לגירושין. כמו זוגות רבים שפונים לגישור הם רצו לעשות את זה יפה ובלי מאבקים מיותרים.
רק שמתחת לפני השטח געשו הרגשות והכעסים – האישה חזרה ואמרה שאם בן זוגה לא יאיץ את הקצב היא תפוצץ הכול ותלך לבית משפט.
האיום הזה חזר שוב בחדר הגישור.
בשיחה נפרדת הסברנו לה, המגשר-מטפל הרגשי שלצדי ואני, שהיא ובעלה בעצם נמצאים במיקום שונה ב”סולם הרגשי”. בעוד שהיא התבשלה כבר תקופה ארוכה עם הרצון שלה להתגרש הוא בעצם רק עכשיו התחיל את התהליך. גירושין זה ממש כמו אבל על אדם קרוב שמת. בתהליך הזה קיימים שלבים רגשיים שונים. בהתחלה יש הכחשה או הדחקה ואח”כ מופיע כעס גדול או דיכאון ולבסוף השלמה.
אלו שלבים שיכולים לארוך מספר חודשים.
בזמן שהיא כבר עברה את השלבים האלה בזמן שלה, בן הזוג שלה בעצם רק עכשיו מתחיל לטפס בסולם השלבים. דיברנו איתה בעדינות על כך שבעצם הבחירה היא בידיים שלה.
הקצב שלו הוא הקצב שלו ולא ניתן להאיץ בו לעבור תהליך רגשי מואץ. לכן עליה להחליט. האם לאפשר לו לעבור את התהליך (שהיא בעצם כבר עברה) וזאת תוך כדי ובמקביל לקיומו של הליך הגישור או לבחור באלטרנטיבה אחרת שאיננה גישור (שגם היא אורכת את הזמן הבירוקרטי המייגע שלה).
לאחר ההבנה של הפער הרגשי הנובע מהשלבים הרגשיים השונים שבו כל אחד מהם נמצא, היא החליטה להניח בצד את כלי הנשק ולהתמסר להליך הגישור בכנות ובסבלנות כדי לאפשר לו לפחות להתחיל לעבור את התהליך הרגשי שיאפשר לו לקבל החלטות לא מתוך מקום של סערת רגשות אלא מתוך מקום של השלמה וקבלה.
זה לא קל, וזה מצריך התגייסות ואנרגיות אבל כשמגיעים להחלטה שגישור הוא הדרך הנכונה לכם – שימו את מבטחכם בתהליך ותנו סיכוי אמיתי.
כך היה גם עם הזוג הזה שבחר בסופו של דבר לתת סיכוי לתהליך, וסיים עם הסכם גירושין הוגן לשני הצדדים והתחלה חדשה לשניהם.